נועם קוריס משרד עורכי דין ומגשרים טל'-077-7060058

יום שבת, 27 באוגוסט 2016

עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב הליכים מול בעלי מניות והערבים בערבות אישית- חדלות פרעון ושיקום כלכלי

עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב הליכים מול בעלי מניות והערבים בערבות אישית- חדלות פרעון ושיקום כלכלי

עקרון האישיות המשפטית הנפרדת בין החברה לבין בעלי מניותיה הינו כפי שהסברנו, עקרון יסוד בדיני החברות. עדיין, קיימות לפי הפסיקה ועוד לפני אישורו וכניסתו של חוק שיקום כלכלי לתוקף, נסיבות מסוימות בהן בתי המשפט מוצאים לנכון לכלול גם את בעלי המניות בתוך צו עיכוב ההליכים הניתן להגנתה של חברה.
יש להניח, שבתי המשפט שיידרשו לפרש את חוק שיקום כלכלי ימשיכו במוטיב שנקבע עוד קודם לכן בפסיקות השונות ולמשל עניין יובל עופר[1] משנת 2012 בו בית המשפט העליון כבר לא דן שוב בעצם ההפטר לבעל המניות והפסיקות (המפורטות) שקדמו לו משנת 2008 (אקרשטיין ומילומר).
ככלל, אין לקבל (עד לכניסתו של חוק שיקום כלכלי) בקשה להקפיא גם הליכים אישיים נגד בעלי המניות בעת שמוגשת בקשה להקפאת הליכים נגד חברה, כפי שהסבירו אלשייך ואורבך בספרם הקפאת הליכים[2] : "מן הסיבה הפשוטה כי סעיף 350 לחוק אינו מדבר אלא על הקפאת הליכים נגד החברה. הקפאת הליכים אישית (לפני הכרזת האדם כחדל פירעון) מטופלת במערכת דינים השונה של סעיף 19 לפקודת פשיטת הרגל, המאפשר מתן צו עיכוב הליכים, בתנאים מסויימים, נגד הפרט" 
זאת ועוד, ההבדל בין נשייה בעלת ערבות אישית לבין נשייה ללא ערבות אישית, הוא ביכולת של הנושה לרדת לנכסיו של בעל המניות הערב, דווקא במצבים ובנסיבות שבהם כלל הנושים הבלתי מובטחים, נחסמים על ידי צו פירוק או צו הקפאת הליכים מלגבות מתוך נכסי החברה. לכן, אין לומר כי הקפאת הליכים נגד חברה כרוכה באורח טבעי אף בהקפאת הליכים נגד בעלי המניות הערבים לחובותיה, נהפוך הוא, בדרך כלל, ייטה בית המשפט לסרב ליתן צו הקפאת הליכים נגד בעלי המניות מהסיבות הללו בדיוק.
אלשיך אשר שימשה משך שנים כשופטת הפירוקים המרכזית במחוז תל אביב, אף ציטטה בספרה[3] את נוסח ההחלטה הבא, כדוגמא לנוסח החלטה נפוץ בעניין הקפאת ההליכים נגד בעלי המניות:
"הקפאת ההליכים מכוונת לחברה, ולא למי שערב לחובותיה, בין אם הוא מנהלה ובין אם לאו. אין מקום להרחיב את הצו גם לנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות הערבים. הללו צריכים, גם לטובתם, לשתף פעולה עם מי שיתנה להבריא את החברות ללא קשר לקשיים האישיים שלהם במהלך הדרך. אם מבקשים הם בכל זאת לעכב הליכים נגדם, עומדת בפניהם הדרך בפקודת פשיטת הרגל"
למרות האמור, ישנם חריגים שבהם בית המשפט ישקול בכל זאת הקפאת הליכים נגד בעלי מניות, וזאת עוד טרם כניסתו לתוקף של חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי. הדין אף מכיר בכך שהסדר נושים סופי יכול לפטור את בעלי הערבויות האישיות מחובם, בכפוף לכמה תנאים ובעיקר בכפוף לכינוס אסיפת נושים נפרדת לנושים המחזיקים בערבויות אישיות ולאישור ההסדר הסופי מול החברה, בין היתר על ידי אסיפת נושים נפרדת זו, כמו גם קיים משקל לתרומתו של בעל המניות/ הערב להליכי ההבראה.
בעניין מילומר[4], קבע בית המשפט שלאור שבעל המניות עשה מאמצים גדולים להשתמש בנכסיו האישיים לטובת החברה, והוא נכון להזרים עוד סכומים נוספים אשר יבטיחו הפעלת חברה בצורה בלתי גירעונית, יש לכך משקל בהחלטה על מתן צו הקפאת הליכים נגד בעל המניות.
חשוב לומר, שייתכנו מקרים שבהם התפקוד והשקעת המאמץ המיוחד מתן המנהל או בעלי המניות של החברה הינם חיוניים להליך ההקפאה, בעוד שמהות חובותיו האישיים והצעדים הננקטים נגדו עלולים להביא לקריסתו הכלכלית בתוך זמן קצר, כך שמצב כזה תואר על ידי כבוד השופטת אלשייך בעניין שמרלינג[5], כדלקמן:
"טוען בנק הפועלים כי אין בכך ממש, כאשר אף במצב זה כדאי יהיה לערבים להוסיף ולהשקיע מאמצים בהגשמת ההסדר, באשר אף כאשר ינקטו הליכים נגד נכסי הערבים, הרי כמעט כל סכום שיתקבל בפאזה של החברה יקטין את חובם האישי של הערבים. ברמה התיאורטית דברים אלו נכונים, אלא מאי? גלוי וידוע לכל הצדדים מעורבים, כי החייבים עשויים להכנס לסחרור כלכלי אשר עשוי להוליכם לאובדן כל נכסיהם, אם יעמוד חובם לפירעון מיידי, קל וחומר פרעון מיידי הנושא ריבית בנקאית אוכלת כל, אשר תתפיח את החוב לממדים עצומים. במצב זה ספק גדול הוא אם הוצאת סכומים נוספים מאגיש תסייע לחייבים או תתן להם תמריץ כולשהו להוסיף לסייע לנושיהם. נהפוך הוא: דומה, כי מרגע שייסתם הגולל על נכסיהם של העבים, עשוי לקרות ההיפך הגמור. אף אם הייתה ממשיכה לחול במצב דברים זה, על החייבים חובה פורמלית לעשות כל מאמץ בעניין, הרי נקל לשער כי חובה זו הייתה עשויה להפוך ריקה מתוכן וקשה ביותר לאכיפה, בלשון המעטה"
בע"א 303/66, כונס הנכסים הרשמי (כמפרק החברה סגטקס) נ' יצחק ורחל סגיב בפשיטת רגל ואח'[6] – האם די בהסכמת רוב הנושים התומכים בהסדר לשחרר הערבים מחיובם כדי להפטירם?
פסק-הדין עוסק בסמכותו של בית-המשפט לשחרר ערבים מערבותם לחברה במסגרת פשרה או הסדר. פרשת סגיב מהווה נדבך מרכזי וחשוב בסוגיית סמכותו של בית-המשפט לפעול לשחרור ערבים מערבותם במסגרת פשרה או הסדר, ומציגה באופן ברור את הבעייתיות המשפטית המלווה סמכות זו, ככל שהיא קיימת.
ביום 30.11.1964 ציווה בית המשפט המחוזי בת"א-יפו על פירוקה של חברת סגטקס בע"מ. למפרק החברה נתמנה הכנ"ר – המערער בתיק דנא. דו"ח מצב העסקים שהוגש ע"י סגיב, מנהל החברה, הראה שחובות החברה הסתכמו בסך של כ- 800,000 ל"י, בו בזמן שנכסיה אינם שווים יותר מ- 25,000 ל"י.
סגיב חפץ לסיים את הליכי הפירוק ע"י הסדר עם בעלי החוב, על יסוד סעיף 117 לפקודת החברות, ולבקשתו הורה בית-המשפט לכנ"ר לכנס את בעלי החוב כדי לדון בהצעת ההסדר. רוב בעלי החוב תמך בהסדר המוצע, ובית-המשפט נתן את אישורו להסדר האמור, הגם שהמערער התנגד למתן האישור כמות שהוא.
לגופו של עניין, ההסדר המוצע שיחרר את סגיב ואשתו, שהיו בעלי המניות העיקריים, אם לא היחדים של החברה, מערבותם האישית לחלק מחובות החברה. מכאן הערעור.
ככלל, בית-המשפט העליון הסכים עם בית-המשפט המחוזי, כי בהתקיים שאר התנאים הדרושים לכך, יכול שיינתן אישור להסדר, אף אם עקב כך משתחרר ערב מערבותו. בקובעו כאמור הסתמך בית-המשפט על מספר פסקי-דין אנגליים, ובראשם פרשת  [7]The Empire Mining Company, שם אישר בית-המשפט, אגב מתן הסכמה להסדר, הפיכת אגרות חוב, שהיו מובטחות בשעבוד על נכסי החברה, למניות בהון החברה. לעניין זה, קבע ביהמ"ש העליון כי אינו מוצא "נפקא מינה בין בטוחה בצורת שעבוד לבין בטוחה בצורת ערבות".
יחד עם קביעה זאת, העלה בית המשפט את השאלה האם מן הראוי במקרה דנא ליתן תוקף להסדר כשכל עיקרו למעשה אינו אלא לשחרר את הערבים. ככלל, קבע בית-המשפט, כי משזכתה הצעת ההסדר לרוב גדול של בעלי חוב, לא יחלוק עליה ביהמ"ש אלא מטעמים כבדי משקל. ברם, בית-המשפט חייב לסרב לאשר את ההסדר, אם יש בו פגיעה בהגינות המסחרית, שכן אישור של הסדר מעין זה אינו עולה בקנה אחד עם טובת הציבור, או בלשונו של בית-המשפט: "שיקול – הדעת לגבי אישור ההסדר – שיקול דעת מסחרי הוא, אך מקום שאיש עסקים סביר לא היה נותן ידו להסדר, אף בית - המשפט לא יעשה כך."
בבוחנו את הצעת ההסדר לגופה, קבע ביהמ"ש כי אין ההסדר ראוי לקבל את אישורו של בית-המשפט, אלא אם יש בו משום תועלת לשני הצדדים. בעניין דנא "…זוכים הערבים לשחרור מערבותם, אך בעלי החוב אינם זוכים לדבר של ממש תמורתו. הסדר כזה אינו עומד במבחן ההגינות המסחרית."  מכאן, הערעור התקבל והבקשה לאישור ההסדר נדחתה.

שיקולי בית-המשפט בקביעת ההלכה.

פסיקתו של ביהמ"ש כי בהתקיים תנאים מסויימים, יש בידי בית המשפט כדי לאשר הסדר אף עם כתוצאה מכך משתחרר מאן-דהוא מערבותו לחברה מבוססת, בין היתר, על התפיסה כי "ויתור" מעין זה עשוי לקדם את שיקום החברה, מאחר והוא יכול להוביל בעלי שליטה, הערבים לחובות החברה, או מקורבים להם, להגיע להסדר ולסייע לשיקום החברה ע"י מסירת מידע שיש בו כדי להוות נדבך חיוני במציאת משאבים כספיים "עלומים".
סיבה נוספת, עליה מצביע ד"ר בהט בספרו "הסדרי הבראה"[8], בגינה יש בידי ביהמ"ש סמכות לכפות על מיעוט הנושים המתנגד, הסדר המשחרר ערבים היא, כפי שיפורט בהמשך, זכות החזרה של הערבים על החברה המשתקמת, קרי, היותם בגדר "נושים" לחברה.  אין ספק, כי עצם מתן ההפטר לערבים יש בו כדי לפגוע בזכות החזרה שלהם לדרוש את כספם מן החברה המשתקמת וממילא, למנוע הצטרפותם של נושים "חדשים" להסדר. ואולם, נימוק זה בעייתי מה, שכן, מתן ההפטר האמור יסלול את הדרך בפני הנושים בעלי הערבויות האישיות להמשיך ולדרוש את המגיע להם מהחברה – היא החייבת העיקרית, וממילא לא יפחית את סך חובותיה של החברה. יתרה מכך, נראה לי, כי אין בנימוק זה כדי לאפשר לביהמ"ש לכפות הסדר כזה או אחר תוך פגיעה בזכויות אובליגטוריות שאינן תלויות באופו ישיר או עקיף ביחסים שבין החברה לבין נושיה.

2. סמכותו של בית המשפט לכפות על מיעוט הנושים המתנגד הסדר המשחרר ערבים

אחת מהסוגיות המרכזיות אשר נדונו בפסיקת בתי-המשפט בעניין דנא עוסקת בשאלה האם השיקול לעניין תוכנן המעשי של הערבויות הוא שיקול לגיטימי במערכת השיקולים העומדת לנגד עיני בית-המשפט כשהוא משחרר ערבים בהליכי הסדר לפי סעיף 233 לפקודת החברות[9].
פסק הדין המוביל את הדיון בסוגייה זו הינו פסק הדין בעניין ע"א 332/88, רע"א 229/88, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ד"ר נאמן, עו"ד במעמדו ככונס נכסים של כוכב השומרון בע"מ ואח'[10], בו קבע כב' השופט מלץ כי הסדר נושים עשוי לשחרר ערב מחיובו וכי השיקול אם קיים תוכן מעשי כלשהו לערבויות אם לאו, הוא מסוג השיקולים אשר בית המשפט ייטיב אם ינהג בהם משנה זהירות, בטרם יבסס עליהם את מיון קבוצת הנושים.
העובדות נשוא פסק-דין זה עוסקות בהסכם פשרה שנחתם בין בעלי החברות כוכב השומרון בע"מ וכוכב השומרון עמנואל (1982) מניות בע"מ לבין נושיהם הרבים. בנק לאומי ובנק טפחות היו מן הנושים אשר לזכותם עמדו ערבויות אישיות שניתנו ע"י בעלי מניות החברות. למותר לציין, כי בנק לאומי עשה מאמצים ניכרים לגבות חובותיו מן הערבים הנ"ל, במסגרתם אף קיבל נגדם פסקי-דין.
ברם, הסדר ההבראה של החברות כלל בתוכו סעיף, לפיו, כל הנושים המובטחים יוותרו על הביטחונות שבידיהם, לרבות בנק לאומי ובנק טפחות, אשר נדרשו, בין השאר, לוותר על אותם ערבויות אישיות שעמדו לטובתם כנגד הערבים אשר אינם צד להסכם כאמור. ואמנם, הטענה המרכזית שעמדה לבנק לאומי בערעורו דנא הייתה כי ההוראה המחייבת אותו לוותר על הערבויות האישיות העומדות לזכותו, אושרה שלא כדין, וכי יש לאשר את הסדר בכפוף לביטולה של הוראה זו.
הביטוי "אושר שלא כדין" נובע מתוך טענת הבנק, לפיה סעיף 233 (א) לפקודת החברות קובע כי אישור הסדר הנושים ייעשה באסיפות של הנושים לפי סוגיהם, בהתאם למיון שמורה עליו בית המשפט. לטענת הבנק, הרי שהוראת בית המשפט המחוזי לקיים אסיפה נפרדת עבור נושים מובטחים ועבור נושים שאינם מובטחים לקתה בכך שמיון הנושים לא היה ממצה. לדידו, גם את הנושים המובטחים היה צורך לסווג בינם לבין עצמם, כך שקבוצת הנושים אשר לזכותם עומדות ערבויות אישיות תהווה סוג נפרד, עבורו יש לכנס אסיפה נפרדת ולהשיג גם בה רוב של 75%. נימוקי הבנק לטענתו זו התבססו על התיזה, לפיה, נושה בעל ערבויות אישיות יכול, בהבדל מנושה חסר ערבויות, להיפרע כדי כל חובות החברה גם מהערבים ולא רק מרכוש ונכסי החברה.
ואולם, בית-המשפט קמא לא הכיר בטענתו זו של הבנק וקבע כי "לא מתקבל על הדעת כי בגין ערבויות הבל כאלה יעוכב הסדר שיש בו כדי לחלץ את החברות מהמיצר ולהיטיב במידה המירבית האפשרית עם הנושים לסוגיהם השונים." מכאן, כי היענות לתביעת הבנק הייתה עלולה (לשיטתו של בית-המשפט), לסכל את ההסדר מעיקרו, ובית-המשפט קמא ביקש להימנע מתוצאה מעין זו, וכפה על מיעוט הנושים המתנגד הסדר המשחרר את הערבים האישיים. בקביעתו כאמור, יצא בית-המשפט קמא מנקודת ההנחה כי הערבויות שמחזיק הבנק אינן "ערבויות של ממש", שכן, בעקבות חדלות הפירעון של הערבים ערכן הוא זניח ביותר.
מאידך, תפיסתו של בית-המשפט העליון היתה שונה בתכליתה בעניין זה. השאלה שעמדה לפניו לדיון היתה תקינותו של מהלך אישור ההסדר באסיפות הנושים, קרי, האם נאלץ הבנק לוותר על ערבויותיו שלא כדין. לעניין זה קבע כב' השופט מלץ כי "השיקול אם קיים תוכן מעשי כלשהו לערבויות אם לאו, הוא מסוג השיקולים אשר בית המשפט ייטיב אם ינהג בהם משנה זהירות, בטרם יבסס עליהם את מיון קבוצות הנושים. לא בכל עת ער בית המשפט לנסיבות המסחריות העשויות להעניק ערך לערבויות האישיות…"
כב' השופט מלץ אף הוסיף ואמר כי אין חובה אוטומטית להפריד את הנושים המובטחים בערבויות אישיות, אך יש לבחון את נסיבות המקרה לגופו. כן, הצביע השופט מלץ על כך שהמיון צריך להפריד את קבוצות האינטרסים השונות וממילא למנוע מצבים של ניגודי אינטרסים בתוך כל קבוצה, ואילו מנגד יש לקחת בחשבון כי סיווג לקבוצות רבות מדי עלול לפגוע בעיקרון של קבלת דעת הרוב, שכן מיון מעין זה עלול עלול לאפשר לקבוצות מיעוט להיות מסווגות כקבוצות נפרדות ולהכשיל את אישור ההסכם.[11]
בעניין דנא קבע בית-המשפט כי יש לראות בנושים בעלי הערבויות האישיות משום קבוצת אינטרסים מיוחדת, באופן בו יש לכנסם באסיפת סוג נפרדת, ולו מן הסיבה שלבנק עמד שיעבוד גם על נכסיהם של מנהלי החברה, מעבר לשעבודים/בטוחות שעמדו לשאר הנושים על נכסי החברה. בכך, הפך למעשה בית-המשפט העליון את החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין זה.
בפס"ד אקשטיין[12], חזר בית המשפט אף על נסיבות היכולות להצדיק את הקפאת ההליכים ואף ההפטר : "בית המשפט קמא היה מוסמך לאשר את הסדר הנושים הכולל הפטר למשיב 2 אף בהעדר של חקירת יכולת של המשיב 2, משוכנע כי ההפטר משרת את מטרת ההבראתה של החברה ובהתחשב, בין היתר, בתרומתו הכספית של המשיב 2 לחברה"
בארה"ב בעניין זה, פסק הדין בעניין קונטיננטל איירליינס[13], הינו אחד מפסקי הדין שניתנו. ובו נשאלה השאלה האם לאפשר לנושים ו/או בעלי מניות של החברה לתבוע ולפעול כנגד מנהלים לשעבר ובעלי תפקידים של החברה, אשר לא נכנסו למצב של פשיטת רגל, או שמא יש בהצטרפות הנושים להסדר כדי ליתן הפטר אוטומטי לכל אותם בעלי תפקידים בגין אחריותם האישית.
בתי המשפט בערכאות הראשונות נטו לקבל את העמדה כי אין לפעול מול אותם בעלי תפקידים וכי בעצם הסכמתם של הנושים להסדר דנא, יש למעשה כדי לוותר באופן אוטומטי על זכאותם לפעול באופן אישי כנגד המנהלים ובעלי התפקידים של החברה.
בית המשפט לערעור מפנה בפסק-דינו לסעיף 524(e) לקוד פשיטת הרגל האמריקאי, הקובע כי אין במסגרת הסדר המשחרר או מסדיר חובותיה של חברה, כדי להשפיע על זכויות הנושים לפנות ולפעול כלפי בעלי תפקידם או מנהלים בגין אחריותם האישית, ככל שקיימת.
עוד קבע בית המשפט כי לבית המשפט לפשיטת רגל,  ("The Bankruptcy Court”), אין בכלל סמכות להתערב או להשפיע, במסגרת אישורו של הסדר, על יכולתם של הנושים לפעול כנגד בעלי תפקידים או חייבים הנמצאים מחוץ להסדר, או במילותיו שלו:-
“…we find… that the Bakruptcy Court and District Court lacked a sufficient evidentiary and legal basis to authorize the release and permanent injunction of Plaintiffs’ claims under any of the standards adopted by courts that have evaluated non-debtor releases and permanent injunctions…” [14]
אמנם בפרשת קונטיננטל איירליינס הנ"ל לא נדונה סוגיית שחרור הערבים בה עסקינן, ואולם, ניתן, לטעמי, על דרך של אנלוגיה, להסיק מהחלטותיו וקביעותיו של בית המשפט שלעיל, גם לגבי היות שחרור הערבים במסגרת הסדר פשרה חלק נפרד ובלתי תלוי בהסדר עצמו, הנתון, בראש ובראשונה לעמדתם של הנושים ובעלי החוב.
פסקי דין נוספים כמו Underhill v. Royal, או In re Future Energy Corp. [15], תומכים בכך שלא ניתן במסגרת הסדר לשחרר באופן אוטומטי מי שחייב באופן אישי, הגם אם הוא מהווה "אורגן" של החברה. בפסה"ד בעניין "אנרגיה עתידית" הנ"ל אף הייתה התייחסות ספיציפית לשחרורם של ערבים במסגרת הסדר לפי פרק 11 לקוד פשיטת הרגל האמריקאי, ונקבע כי שחרור מעין זה, כשהוא נעשה באופן אוטומטי, יש בו טעם לפגם, והוא אינו מתיישב עם הרציונל התחיקתי.
יש לומר, שהרעיון של הכללת בעלי המניות או הערבים בהסדר החברה לעניין הקפאת ההליכים אינו מסתכם רק בשלב זה ובמקרים רבים גם ההסדר הסופי של החברה והפטר מחובותיה או חלקם, יכולים לחול גם על בעלי המניות.[16] אך מכל מקום בית המשפט יבדוק האם מדובר במתווה סביר ומידתי, בעיקר לנוכח התנגדות הנושים להסדר שכזה.[17]



[1] רע"א 3835/12 יובל עופר נ' יואב רחמין ואח' (פורסם בנבו)
[2] ורדה אלשיך ועו"ד גדעון אורבך, הקפאת הליכים, (2009), שם בעמוד 102.
[3] ורדה אלשיך ועו"ד גדעון אורבך, הקפאת הליכים, (2009), שם בעמוד 103.
[4] פש"ר (ת"א) 2548/08 חוק החברות, התשנ"ט 1999 נ' מילומר (פורסם בנבו)
[5] פש"ר (מחוזי ת"א) 644/97, בש"א 9021/02 סוכנות שמרלינג בע"מ נ' לויסקה, תק-מח 2003(1) 39411 (2003).
[6] ע"א 303/66, הכנ"ר (כמפרק החברה סגטקס) נ' יצחק ורחל סגיב בפשיטת רגל ואח', פד"י ב(4), 368.
[7] The Empire Mining Co. (1890), 62 L.T. 493: 44Ch.D. 402: 59 L.J.Ch.345:38 W.R.747` 2 Meg.191.
[8] ד"ר יחיאל בהט, "הסדרי הבראה", פרק 9, עמ' 198, עדכון 1, 1999, הוצאת בורסי.
[9] עו"ד אמיר אלטשולרהבראת חברות ושחרור ערבים מערבותםhttp://www.aw-law.co.il
[10] ע"א 332/88, רע"א 229/88, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ד"ר י. נאמן, עו"ד במעמדו ככונס נכסים של כוכב השומרון בע"מ ואח', פד"י מ"ד (1), 254.
[11] ראה לעניין זה את האמור בפסה"ד האמריקאי – In Re Palisades on the Desplaines (1937) [3] AT 217
[12] ע"א 9244/06 אקרשטיין תעשיות בע"מ נ' איגלו חברה קבלנית בע"מ (פורסם בנבו)

[13]   (1893), 69 l.t 268,276; 3 Ch. 385; 62 lj.Ch. 825; 42 W.R.4;9 T.L.R.581;37 Sol.Jo.648; 2 R.574.C.A
[14]   Gillman v. Continental Airlines and Continental Airlines Holdings, INC.203 F.3d; 2000 U.S.App Lexis 1263. Ct. Dec 176
[15] 769 F.2d 1426, 1432 (9th Cir. 1985)
[16] ע"א 332/88, רע"א 229/88, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ד"ר י. נאמן, עו"ד במעמדו ככונס נכסים של כוכב השומרון בע"מ ואח', פד"י מ"ד (1), 254.

[17] פש"ר (מחוזי תא) 1242/02 עניין שבירו תעשיות זכויות בע"מ (פורסם בנבו)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה